חודש מאז היציאה אל מסע, שרוב פרטיו אינם ידועים לי ונחשפים תוך כדי תנועה. חודש שבמהלכו השתתפתי בשלושה התכנסויות/ מפגשים יוצאי דופן, ובמבט לאחור נדמה שכל אחד מהם הכין אותי קצת יותר לבא אחריו, ותרם בפני עצמו נדבך חדש לתפיסה שלי את העולם או את עצמי.
לפני שאמשיך, קאצ׳ אפ מהיר למי שזה עתה מתחיל לעקוב: לפני חודשיים עזבתי את עבודתי בחמש השנים האחרונות (בתחום שיווק ציוד רפואי לחדרי ניתוח) מתוך הבנה שהתגבשה אצלי במשך תקופה די ארוכה- והיא: יש משהו אחר שאני רוצה לעשות בעולם.
שמעתי ״קריאה״ פנימית חזקה שביקשה ממני להביא את עצמי לידי ביטוי באופן המזוקק והמחובר ביותר לעולמי הפנימי, תוך עשיית טוב בעולם החיצוני מתוך ידיעה שבאופן הזה אחוש מימוש, סיפוק, צמיחה… משמעות.
כעת, מכוונת אל מטרה ליצירה ועשייה, אני מתחילה מסע שאת ראשיתו אני מקדישה להעמקה בחויית החיים שלי, בחקירת התפיסות שלי ושל אחרים, למידת מתודות שונות והשתתפות בפסטיבלים וסדנאות ברחבי העולם.
בתור התחלה ביקשתי להרחיב את הידיעה והתודעה שלי ולגלות דברים שאני לא יודעת שאני לא יודעת. אני חשה שהמסע החל להיענות לבקשתי ולחשוף אותי מעט לתכנים כאלה.
הייתי רוצה לשתף בפוסט הנוכחי רשמים שנראים לי משמעותיים ברגע זה, אם כי ייתכן שביום אחר היה נכתב פוסט ובו רשמים שונים לחלוטין, ואולי בהמשך הם אלה שיתפסו את אור הזרקורים.
אז היכן להתחיל..? באמצעות שימוש במילות מפתח אני מוצאת גישה להרחבה ושיתוף מהעת האחרונה.
״חיבור״ היא מילה דומיננטית בחווית החודש האחרון.
חיבור עם עצמי באמצעות תגליות חדשות והתבוננות על עצמי הן מבחוץ ומבפנים.
חיבור עם אחרים, תוך מבט עיניים נוקב, ארוך, מכיל. במהלך שיחות מאפשרות ובאמצעות הקשבה. וגם תוך חזרה להתבוננות של מה קורה אצלי פנימה בתקשורת עם אותו אחר.
חיבור עם הטבע. הערכה של נוכחותו, יופיו, עוצמתו.
הזכרתי את ה ״גילוי״ וגם כאן אשמח להתעכב:
למשל הגילוי שיש משקולת שמסתובבת לעיתים על כתפיי מבלי שאדע. שקוראת לי לעמוד בציפיות, לספק את הסחורה. מהרגע שגיליתי על קיומה של המשקולת, קיבלתי גם את הידיעה כיצד לנטרל אותה, להיות נינוחה עם מה שבא. בזכות הערות לקיומה אני יכולה להתבונן בה מהצד ולשנות את יחסי אליה, להוריד אותה מכתפיי אל הריצפה.
גילוי של מסיכות, וגילוי של תחושות שאפילו אני לא ידעתי שיש בי- כי לא נתתי להם מקום.
״נתינת מקום״. לי המושג קצת חדש, וכעת אני מגלה בעוצמה החבויה ב, כי בתוכו אני יכולה לתת מקום גם לרגש שאינו נוח. כשאני חשה חוסר ביטחון או כאב. במקום להתעלם מאי הנוחות או לכסות עליה בהומור או מסיכה שמחה וחייכנית – אני נותנת מקום, חיה עם אי הנוחות, ולא מכסה אותה (או לפחות משתדלת כעת יותר). אני מתעכבת, בודקת מה גורם לאי הנוחות. למשל אי נוחות בדיבור בשפה שאינה שפתי, שבה אני חשה כיצד אני נכשלת למצוא מילים. ברור לי שהמשימה הבאה עבורי היא לצאת למסע לגילוי אוצר המילים, אבל, גם להיות כנה ולשתף באי הנוחות שאני חווה כעת, או לבקש עזרה וסבלנות.
אז עכשיו מתוך היכרות עם מושג חדש, יש לי את האפשרות לתת מקום להיותי, וגם לשום דבר, אם זה מה שבא.
עם הגילוי של מושגים חדשים אני נחשפת לתפיסות חדשות, לצורת חשיבה חדשה ולחווית חיים רחבה יותר, ואת זה אני שמחה לחלוק, ואולי כך ליצור אדוות שיהדהדו גם אל מעבר לגבולות החוויה האישיים שלי.
ומה הלאה?
אני רוצה עוד, עוד לדעת מה שאני לא יודעת שאני לא יודעת, על העולם ועל עצמי. עוד להיפתח. לגלות מימדים נוספים של הקיום. ולחזור לגלות כמה הכל פשוט. לחשוף אמת חבויה. להאיר על הצללים, ולראשונה להגיע אל כאלה שהיו חבויים כה היטב שלא ידעתי בכלל על נוכחותם.
להשקיף על המחשבות מבחוץ, לנסות לעקוב אחר מסלולן.
להביט ולגלות אם יש באפשרותי לסלול נתיב מחשבתי מועדף, ללא התמהמות בעומס מיותר, אולי עם נוף נעים יותר, עם אווירה חיובית, אולי שביל מהיר או עוקף אל מחשבה מועילה יותר, אולי הפלגה אל המרחקים או צלילה לעומקים.
מלמעלה קל יותר לראות, ממרחק יש פרופורציה חדשה לדברים.
קול קטן בי מבקש שאדבר ברור, בפשטות, בלי אובר דימויים. איך מרחפים אל מעל הסיטואציה?
והתשובה היא- נשארים בחוויה וגם חוקרים. בתנועה עדינה מהחוץ פנימה וחזרה החוצה. נעזרים בשאלות שבהן טמונה הגישה:
היכן המחשבה שלי עכשיו? איפה היא נמצאת? נחה בתוכי? על מישהו אחר? על דבר מה שקורה סביבי?
ואיך זה מרגיש?
מה אופיו של הרגש? ניטרלי? ואולי חיובי? או כואב או כועס?
מה גרם לו להופיע ולקבל את צורתו?
כיצד אני בתוך החוויה, האם אני חווה אותה במלואה? או אולי מסתתרת מאחורי הומור או רצון להראות חוזקה שאינה משקפת באמת את ההרגשה כעת? האם אני אומרת שהכל בסדר לעולם ובפנים חווה משהו אחר שלא מקבל ביטוי?
האם אני אמיתית ברגע זה עם עצמי, ובתקשורת עם האחר או שמתגוננת מאחורי מסיכה? ואם זה המצב כעת… איזו מסיכה אני עוטה? מה היא משרתת? והאם כדאי לשקול להסירה?
למה כדאי להסיר מסיכה? הרי מוגן ונעים שם מאחוריה.
כדי לחוות את עצמי במלוא העוצמה. כדי לתת מקום לכאב. וגם כדי להפסיק את נביעתו דרך תקשור נכון לעצמי וגם לאחר. אם האחר יודע באמת באיזו חוויה אני כעת- הוא יוכל לעזור, לשנות, להשפיע לטובה כי יש לו ידע וככל הנראה גם כוונה טובה.
כי פגיעות היא כוח. פגיעות היא מעיין נובע של קירבה. לא פשוט לגשת אל המעיין, לעיתים הוא יכול להיות חבוי בתוך ג׳ונגל סבוך ומרוחק.
הרי לימדתי את עצמי להיות חזקה אז עכשיו לוותר על כל מה שעמלתי עבורו תקופה כה ארוכה? ידעתי תמיד שאני רוצה להיות תלויה רק בעצמי ולא באף אחד אחר, והחוזק שלי נושא אותי אל המרחקים. ופגיעות? זאת סכנה. תלות שנותנת כוח לקיום חיצוני לי, או למישהו שהוא לא אני. כיצד שני הכוחות יכולים לעמוד אחד לצד השני? כוח ופגיעות? כאב ושמחה? הזדקקות ועצמאות?
.נחשפת בסקרנות לאפשרות לדו קיום בתוכי
אז כן, אני מבקשת גם לחוות עוד הנאה בהמשך המסע. הנאה היא מבורכת, אך היא לא הכל. הפעם מבקשת גם להתפתח ולגדול, מבקשת את כל קשת החוויה. מטבעי הסתכלותי על החיים היא חיובית, ולכן דווקא גילוי מימד חדש בתוכי הוא מרתק, ואולי, מעצים גם את החוויה המוכרת.
עד הפעם הבאה, שיר שנותן אפשרות להעמקה והיכרות טובה יותר עם עצמנו דווקא דרך היכרות עם המסיכות והצללים שלנו.
