את הפוסט אני מתחילה לכתוב באנגלית, ומגיעה לכיוונים שלא אליהם כיוונתי כעת- אז מנסה שוב, הפעם בעברית.
למשפטים יש מנגינה אחרת, ואני יכולה להיכנס פנימה לתיאורים בעומק אחר.
איזה כיף שאפשר להרגיש ב״בית״ דרך שפה. מי צריך כרטיס טיסה וכל הכאב ראש של שדות התעופה ובידוד של שבועיים כשאפשר לעלות על טלפורטציה באמצעות שימוש בכלי אסוציאטיבי שישר שולח אותי אל ישראל.
וזאת לא רק השפה, הכי כיף להרגיש ״בבית״ דרך הקיבה; פיתה בשרנית, טחינה, סלט ירקות וטונה… מה שמזכיר לי את ארוחות הערב עם השותף במטבח שבבית בפינת ״בר כוכבא״- דיזינגוף, מטבח שהצלחתי להעמיס מעל למצופה במכשירים וצנצנות אך על אף העומס, המטבח האומלל הצליח לנצח את חוקי הפיזיקה ולאפשר לקרני אור להמשיך במסען פנימה ולהשאיר אותו מרווח ומואר.
מוצאת עצמי מתגעגעת כעת אל אותו מטבח שרצפתו אינה מכוסה נמלים קטנות ונושכות או אלה מהסוג הגדול האדום (שעל אף מראן המאיים לא גורמות לשום נזק), או חיפושיות בצבע כחול חללי שמטפסות על כפות רגליי כגבעות שיש לחצות בדרך לפירורי עוגיית הקוקוס המעטרות את רצפת המטבח כעת בוילה שבסנטה תרזה.
לפתע מתגעגעת גם אל הבית בתל אביב ואל העלייה של שדרות בני ציון, שכל כך קשה היה לדווש בה עם גלגלי האופניים מחוסרות האוויר. ואת המשך הנסיעה על שדרות רוטשילד שלמרות שגם אם לא מישוריים, אחרי הנסיעה בשד׳ בני ציון הם היו נוחים וסלחניים גם עם גלגלים מרוקנים.
כמו שאינשטיין אמר פעם: הכל יחסי בחיים.
אני מתגעגת לאווירה ברחובות, לים שהיה מרחק כמה צעדים (או פידולים) כמעט מכל פינה בעיר, למזג האויר, לאוכל הטעים.
ועל אף ההתרפקות על הבית בארץ, היום נהיר לי שישראל היא רק מימד אחד של בית.
אבל כמו שחכמים (או חבורה של קיטשים) כבר אמרו לפניי: בית זה בכלל לא גוש של אבנים ומלט, או מקום גיאוגרפי על הגלובוס. בית הוא איפה שהלב נמצא. והבית שלי? הוא עם האדם שאני אוהבת.
אבל אם לומר את האמת, עד להיכרות עם האחר המשמעותי שלי, במרבית הזמן לא היה לי צורך דחוף בשותף לחיים. הרגשתי שאני יכולה למלא בעצמי את כל צרכיי ואפילו להוקיר תודה על זמן האיכות שלי עם עצמי.
כאשה ״עצמאית וחזקה״ שיצאה אל העולם בחיפוש אחר הגשמה עצמית, שביקשה ליצור קריירה מניבה ומשמעותית לעצמה, אפשר לומר שדרכי קיבלה תפנית, הבנתי שיש משהו שחשוב לי אפילו יותר.
כמו שאמר אביתר בנאי בניגון ליל שבועות: ״הייתי צריכה את הכאב כדי להתקרב״.
אבל ראשית, הסיפור נפתח בחגיגת החופש, חודשיים אחרי היציאה מהארץ:
באמונה בדרכי החדשה ובנחישות הנדרשת, מצאתי את עצמי מאמצת לי משרד לשבת בו כל בוקר- משרד שהוא גם בית הקפה הכי שווה בסנטה מוניקה (בית קפה זה לא עניין של מה בכך עבורי; מדובר במשוואה מאוד עדינה של אווירה, קפה מוצלח, מפתח חלונות המאפשר כניסה מספקת של אור טבעי פנימה, שולחנות וכיסאות הנמצאים ביחסים הרמוניים בינם לבין עצמם ובינם לבין היושב עליהם, מוזיקה בווליום ובמקצב הנכון, צוות לבבי אך בגבול הטעם הטוב, ועוד כמה מאפיינים שאין זה המקום להרחיב בעניינם). כשכל התנאים נמצאו מתאימים- פתחתי בכתיבה נמרצת במשרדי החדש. כתיבת ספר בנושא ״האלכימיה של האושר״, יום עבר ועוד יום והספר החל לקבל נופח, והיצירה בעיצומה, אך בתוכי פנימה החלה להיווצר מועקה.
משהו חסר.
יצאתי לכתוב ומצאתי את עצמי לבד. הגוף צמא לחיבוק ומגע אנושי הסתמן פתאום כמצרך יקר, וכמו נייר טואלט בימי קורונה, לא ברור היכן ניתן להשיגו אם בכלל.
יצאתי להגשמה עצמית ומצאתי שהגשמה, למרות מה שחשבתי- זה לא הכל בחיים.
לפתע חוויתי לבד לא מהסוג המפרגן, החופשי והמאושר, אלא לבד מנוכר, חסר: כמו פאזל ללא החתיכות המרכזיות של התמונה.
וההבנה לא איחרה לבוא; הגשמה היא אמנם הדלק שמניע אותי, אבל הנסיעה פשוט לא תהיה מהנה לבד; הגשמה לבדה כבר אינה מספיקה בכדי לעשות אותי מאושרת.
הלבד נעשה כה מורגש, שכבר לא יכלתי להתעלם ממנו, אבל כנראה שזה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו כדי שסוף סוף אפקח את עיניי.
כשצפיתי בחזוני ב״תמונת ההצלחה״ שלי מידי בוקר- ראיתי איך אט אט אור הזרקורים מוסט מהצלחתי האישית. פרסום הספר והצלחתו, טיול בין ריטריטים והכשרות של ניהול חיים שמחים ומודעים כבר לא היו העיקר. ״העתיד הרצוי״ שלי עבר להתמקד בשותף לחיים שבדמיוני היה נוכח מאוד אם כי דמותו היתה מטושושת ומגוחכת מעט עקב העדר תווי פנים.
עם זאת החזון לזוגיות היה כנקודה קטנה ורחוקה באופק לא ידוע, ולצד מודעותי הגוברת אל החוסר בחיי- הבדידות הלכה והחריפה.
לעיתים כדי להקל במעט על החוסר במגע אנושי, אימצתי שני עצי Palm trees רמי צמרת, אשר היקפיהם נמצאו מתאימים במיוחד לחיבוקים חטופים בסיום ריצה על השדרה בווניס ביץ׳ .
Fast forward, כמעט חצי שנה מאוחר יותר עם הגעתי לקוסטה ריקה הרגשתי את הבדידות תוקפת בעוצמה כשפה, בדידותי בלטה על רקע הזוגות האוהבים בכל פינה ולקחה אותי לקצה גבול היכולת לסבול את הלבד המתמשך שלי.
לבסוף זה קרה. חציתי את הקו שאף אחת לא רוצה לחצות; הקו שממנו ואילך נואשות מהולה בפתטיות השתלטו על הוויתי.
והכי קשוח? ברגע שחצית את הקו אל עבר ״הרווקה הנואשת״ קשה אם בכלל אפשרי, לחזור להיות הרווקה האטרקטיבית שנהנית מעצמה ויורה אנרגיה חיונית ומסקרנת.
מצאתי את עצמי מספרת לכל חברה חדשה על הצורך בפרטנר; מרגישה איך מצד אחד בדיבור יש כוח להביא להתממשות הרצון, כאילו אני מדברת אל תוך אפרקסת שבצידה השני מאזין היקום- ש״אני מוכנה לזוגיות, אתה שומע?!״
ומצד שני מוצאת עצמי חשה יותר ויותר פתטית, ו״שמישהו יעצור את המסכנות הזאת ויחזיר לי את הכבוד והערכה העצמית שלי!!״.
הרי על שמי רשום פטנט ה״להנות מהנוכחות של עצמי״! התחביב האהוב שלי הוא לקחת את עצמי לחוף לשקיעה; ישיבה בבית קפה עם עצמי והלפ טופ הוורוד כשותף אולטימטיבי הוא בילוי שאני לא מתעייפת ממנו; אני מצליחה להתענג מאכילת עוגות קרם-בננה-שוקולד באופן כה ברוטלי עד שכל מי שנכנס לבית הקפה ורואה את התענוג על פניי, מתפתה להזמין את אותו תענוג לעצמו. ההנאה שלי לבד כל כך טובה שהיא סוחפת.
אבל זה כבר לא הספיק.
״אני רוצה לחלוק את ההנאה״.
למזלי, רגע לפני שהיאוש הגיע לגבהים חדשים, בבוקר אחד, רגיל למראה- התעוררתי ואמרתי לעצמי- לא עוד. ״אני משחררת את האחיזה מהצורך הנואש הזה במישהו נוסף בחיים שלי.״ כן, יש צורך, והוא ממשי, אבל אני רוצה לחזור להיות בסנטר שלי, לא להיות עצובה מהחוסר אלא להיות בשמחה מהיש.
אז מה אפשר לעשות במקום? לחזור לעשות את מה שתמיד מחזיר אותי לעצמי: לבטוח ולהאמין.
לבוא בלי ציפיות, לחזור לחיות בהנאה מעצמי ומהחופש, ולחזור אל הבטחון בדרך שלי ואל האמונה שהוא יגיע מתי שיגיע- במקום הנכון ובזמן הנכון, ועד שזה יקרה אני מוקירת תודה על החיים כפי שהם, לחזור לחגוג את החיים!
מה עוד קרה באותו בוקר “רגיל”?
כמו קיבלתי הנחייה להתכונן אל הערב,
כתבתי מכתב פרידה ללבד- קראתי לו ״הלבד האחרון״ והכנסתי ״לסיסטם שלי״ מוכנות להיפרד מהלבד, לא נואשות להיפרד מהלבד, אלא פרידה שמחה ומשחררת שהחלה לרטוט בדמי. בירכתי עוגיה עם כוונה להתמלא, פיזית, באנרגיה שמחה. אחר כל השינוי האנרגטי שיצרתי, פסעתי אל הים שמולי שמשך את גליו חזרה פנימה אל הסנטר של עצמו, והשאיר רק בריכות קטנות של מים חלקים וצלולים. בריכת טיהור קטנה נוצרה בין הסלעים, ואני טבלתי בה את כל קצותיי. כאילו משהו בתוכי ידע.
בערב אותו היום, במסיבת חוף בסנטה תרזה לאור ירח מלא, כמו שני מגנטים בעלי קצוות פלוס ומינוס, נוצרה המשיכה ההדדית בין ג׳ וביני.
ומאז לא נותקנו. בזמן ובמקום הנכון נוצרה הפגישה, ומאז אנחנו מתבודדים יחד מהקורונה על חופים שוממים או למרגלית הר געש או בתוככי ג׳ונגל סבוך. חיים ומגשימים- יחד.
והבית שלי? הוא היכן שליבי נמצא, והיכן שנמצא ג׳.
