למזלי, בשנה האחרונה למדתי שלפעמים צריך להעמיד שאלה, והיא מצידה, כמו סיר צ׳ולנט טוב כזה, פשוט צריכה את הזמן להתבשל, וכשיגיע הזמן לאכול (בהנחה שהעמדנו את השאלה על הלהבה למשך זמן מספק, וכמו ששמתם לב מדובר פה בצ׳ולנט, וכל המאריך לתת לו את הזמן להתבשל הרי זה משובח),
וסיפקנו תנאים מתאימים כמו חום ומרחב, זכרנו שהיא שם, אבל לא הטרדנו את מנוחתה ופתחנו כל שעה את המכסה כדי לוודא שהיא זוכרת להתבשל, או קססנו את ציפורנינו מחשש שמה לא יהיה לנו מה לאכול, אז, כמו שהצ׳ולנט ידע לעשות את קסמיו ובאופן מסתורי ומעורר השראה יעשה את הטרנספורמציה הנדרשת לכדי מרקם כה נכון וטעם כה משמח, בדיוק כשהרעב עולה, כך התשובה תמצא את דרכה אל ראשנו.
הפעם, השאלה שהתבשלה לה כבר יותר משבוע עסקה בדיוק בעניין שהתכנסנו לכבודו כעת:
״על מה אכתוב בפוסט לכבוד ראש השנה?״
בניגוד לפעמים קודמות, הפעם לא עמד בראשי נושא מסוים לפוסט, מה שכמובן הקשה בפציחה בתהליך הכתיבה.
לפיכך, החלטתי לתת לתשובה למצוא את זמנה להתבשל בראשי, ועניין שעלה אל תשומת ליבי בזמן ההמתנה היה, באופן (לא) מפתיע, שבעקבות השאלה עלו שאלות נוספות והן בעצמן היוו את התשובה!
חלקיקי התשובה, כלומר, השאלות שעלו היו :
״על מה תוכלי לכתוב שיהיה מעניין אבל גם מלמד וגם מעורר השראה וגם מפיל אסימונים?״
״מה המטרה של הפוסט?״
״מה חשוב לך להעביר?״
״מה הכוונות שלך?״
״מה התוצאות להן את מייחלת בעקבות העלאת הפוסט?״
לאט לאט הבנתי משהו שלא היה נהיר לי בראשית העמדת השאלה. שבכדי שיעלה ביכלתי למצוא את התשובה, עליי לשאול את אותן השאלות בדיוק שעליי לשאול את עצמי בכדי שהשנה תהיה שנה טובה ותביא עמה את מה שאני מייחלת.
אני לא סתם מעלה פוסט, אני מעלה פוסט כי אני חושבת שתחילת שנה זה זמן מיוחד, זמן לעשות סקירה על השנה שעברה, איך הייתי, מה עברתי, מה היה טוב, מה הייתי משנה.
זה זמן מיוחד להתכוונן.
כל השאלות שצצו בעקבות השאלה- על מה אני הולכת לכתוב את הפוסט? הן הן השאלות שמהוות את המהות לפוסט הזה. והן השאלות שמנחות אותי בכל צעד משמעותי שאני לוקחת, במיוחד בשנה האחרונה, אחרי שעזבתי את כל מה שאני מכירה ויצאתי לדרך חדשה מעבר לים.
״מה הכוונות שלי במה שאני עושה? מה הייתי רוצה להשיג ואיך הייתי רוצה להרגיש? ״
ברגע שהשאלות הללו נשאלות, הן מדייקות את התוצאות של כל מה שאני עושה.
השאלות נותנות פתח למחשבה, לעשייה עם מטרה, ואז די מהר התשובות מתבהרות גם הן ועמוד האש שלי מתגלה לי ומנחה אותי לאורך כל הדרך (נכון, אנחנו בראש השנה והכל, אך נראה לי שעמוד האש , כמו כיסוי לפה בימי קורונה, מתאים פה בכל זאת.)
אם כך, הכוונות שלי הן שהפוסט הזה יגרום לך שקורא/ת אותו עכשיו
לעצור.
לשאול
״מה אני רוצה מהשנה החדשה?״
״מה הכוונות שלי?״
אני לא מדברת על הכוונות שלכם שהקורונה תעלם ותחזרו לחיים נורמליים.
אני לא מדברת על דברים שנמצאים מחוץ אליכם, אלא, מה הכוונות שלכם פנימה?
לא משנה מה קורה בחוץ, האם אתם יכולים לקחת את ההגה לידיים במה שנוגע להרגשה שלכם, ולקחת בחירות מכוונות להרגשה שלכם תחת מציאות שאולי מאלצת אתכם כעת לחיות תחת הגבלות ואי נעימות?
האם תוכלו לבחור להוציא את המיטב ממה שאתם חווים בזמן כמו זה?
האם תוכלו להיות סקרנים בנוגע למה שהימים המשונים האלה מביאים?
האם תוכלו לבחור לשמוח במה שיש? ואולי אפילו לראות בכל זה הזדמנות למשהו שהשגרה לעולם לא הייתה יכולה להציע לכם?
מה זה יהיה?
בשיחה שניהלתי עם אבא שלי לפני מספר ימים הוא שיתף את תחושותיו בעקבות ראיון שהוקרן בטלויזיה והציג מספר קשישים. במהלך הראיון הם שיתפו את נקודת מבטם, כיצד הם חווים את ימי הקורונה כשאינם יכולים אפילו לצאת מהבית ולחוש מעט חום פיזי בסיסי בקרב בני משפחתם.
כצפוי רוב הקשישים דיווחו על מצב רוח ירוד, חוסר אונים ודיכאון.
אך בהתמודדות הקשה שהם נאלצים לחוות אולי יותר מכולנו, האם גם להם יש אפשרות בחירה?
ובכן, לצד כל התגובות (האוטומטיות) הצפויות שכולנו נוטים לקבל ולהבין באופן טבעי, עמד גם קשיש אחד שמצב רוחו היה מרומם, על אף נוכחות הקורונה, הוא שמח להיות בביתו, להכין לעצמו את הארוחות שלו ולצפות בתכנים שהוא אוהב בטלוויזיה.
איך ייתכן שהוא היה כה שמח?
התשובה מסתתרת ככל הנראה בטענה עליה הוא חזר לאורך הראיון בעודו טופח על קודקודו:
״זה הכל בראש. זה הכל בראש…!״
נכון, הקורונה היא לא בראש שלכם, היא אמיתית ונוכחת ומשפיעה כמו מלפפון שמונח על רצפה ליד חתול ישנוני
אך מעבר לדברים החיצוניים שקורים סביבנו או לנו, ישנו משהו עוצמתי במימדים רבים לאין שיעור, אך אף אחד לא לימד אותנו בבית הספר להעניק את הדעת והכבוד הראוי עבורו. המחשבה שלנו.
היא מקור הכוח העוצמתי ביותר שלנו, היא המנוע שיוצר את המציאות שלנו, והיא לא תלוית קורונה או כל דבר אחר שמתרחש בחוץ,
היא אוטונומית ובעלת החיות שאנחנו בוחרים להעניק לה. במחשבה נמצא הכוח ליצור את החוויה שלנו.
אני אומרת את זה שוב כי לפעמים קל ללכת לאיבוד פה.
המחשבה, הבחירות ובעקבות כל אלו- הפעולות שלנו, (ולא דברים שקורים מחוץ לנו) הם שיוצרים את המציאות שלנו.
המחשבה שלנו לא תוכל להעלים את הקורונה או התוצאות שלה, אבל המחשבה שלנו יכולה לסייע לנו לעבור למציאות שמטיבה איתנו תחת המגבלות (או מתנות) של אותה מציאות חיצונית.
אז עם מה אנחנו בוחרים להזין את המחשבות?
—
עדיין מתקשים לוותר על התסכול? רוצים לרטון, לכעוס ולבכות? בבקשה, עשו את זה.
אבל אם אתם בוחרים להזין את עצמכם ברגשות האלה, קחו אחריות ותזכרו שזו רק בחירה אחת ממגוון האפשרויות שעומדות לרשותכם. אתם מוזמנים לחוות את הכאב והקושי, תבכו ותכעסו על חוסר הצדק, אבל זה יעזור אם תשימו גבולות.
מה הם גבולות הגיוניים? שלושה ימים של כאב עמוק על הסגר החדש שמוטל, על ההפסדים של זמן או כסף או שניהם.
ואחרי שלושה ימים?
תשקלו לשאול את עצמכם שאלות כמו:
״איך זה מרגיש להיות אני עכשיו? ״
האם זה עושה לי טוב? האם הייתי רוצה להמשיך להרגיש ככה?
לא?
אז תבחרו (!) מחשבות חדשות. איך?
אתם יכולים למשל לשאול ״מה יכול להיות טוב בזה?״ ״מה יש לי ללמוד פה?״ או כל שאלה סקרנית שעולה בראשכם.
אני מבטיחה שכמו צ׳ולנט טוב, אם באמת תרצו לקבל תשובה ותתנו להן קצת זמן להתבשל,
גם התשובות יגיעו
—–
והפעם, לפני שנסיים, אני מזמינה אתכם לקחת רגע וללחוץ על הקישור מטה כדי לנסח את הכוונות שלכם לשנה. כן כן, ממש עכשיו. בהמשך השנה, תקבלו תזכורת לכוונות שלכם, יחד עם מדריך קצר (מתוך ספר שכתבתי בשנה האחרונה) אשר יתן לכם כלים מעשיים שיסייעו לכם לקחת את המחשבה שלכם למקומות שיטיבו איתכם, כך שתיצרו את המציאות שאתם מעוניינים לברוא לעצמכם, עוד השנה!
לשנה טובה ומלאת בחירות מתוקות!
